עיקרון תום הלב גובר על איון הסכם ממון אשר לא אושר ע"י בית המשפט

לפני תביעה כספית של אשה נגד מי שהיה בעלה ונגד הוריו למחצית כספים שהיו שייכים לבני הזוג בתקופת נשואיהם (יום האיזון נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ל- 1.7.95).

א.         התביעה מתייחסת לפריטים הבאים:

מתוך החשבונות הנ"ל שבבנק דיסקונט הנ"ל, הועברו כספים לחשבון החברה בסך של 1,486,568 ש"ח. מתוך החשבון ----  הנ"ל הועברו כספים לחשבון אחר בסך של 146,000 ש"ח.

(ד)        התובעת נתבעה ושילמה סך של 65,500 ש"ח חוב לבנק דיסקונט בגין משיכת יתר של החברה מחמת ערבותה.

סה"כ תובעת התובעת 816,184 ש"ח חלקה בכספים שהועברו לחברה, בתוספת 65,500 ש"ח ששילמה לפרעון החוב של החברה, כאמור, סה"כ 881,784 ש"ח.

ה ה כ ר ע ה

א.         ביום 15.8.95 חתמו הצדדים על הסכם ממון אליו התייחסתי בפסק הדין מיום 20.1.04, שבין הבעל והאשה (תמ"ש 31410/01). ואלה הדברים שאמרתי בפסק הדין (חזרתי עליהם בפסק הדין בתמ"ש 12656/96 מיום 24.11.05 ובפסק הדין מיום 23.7.06, בתמ"ש 12654/96):

(א)       הכל מודים כי הסכם הממון (נ/2), אשר נערך בין הצדדים ע"י ב"כ התובע,  עו"ד נחמני (כתוארו אז), נחתם על ידי הצדדים והוגש לביה"ד הרבני ביום 15/8/95,  אך לא אושר לא בבית המשפט ולא בבית הדין, כנדרש בחוק (להלן: ההסכם).

סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג (1973) (להלן: החוק) קובע:

" הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג".

ההסכם דנן, ליכאורה, הוא משולל תוקף, ואין לאכפו.

(ב)        התובע הכחיש בעדותו שחתם על הסכם עם הנתבעת. בתחילה הכחיש על דרך "לא זכור לי" (עמ' 11 לפרו' ישיבת יום 13.7.03). בהמשך, השיב בשלילה לשאלה: "יש הסכם חתום לגירושין" (שם) ולבסוף השיב בשלילה  לשאלה: "יש איזשהו הסכם חתום"? 

אכן, הוא העיד שהיו "אחד שתיים"  "טיוטות של הסכמים" (שם). עדות זו נמצאה כוזבת, שכן ההסכם הוא הסכם גירושין שנחתם על ידי הצדדים במשרדו של עו"ד נחמני, ב"כ התובע, כאמור.

אין שום ספק שמדובר בהסכם חתום. אף אחד מן הצדדים לא טען מאומה  נגד עצם ההסכם. אלמלא הטענה שמדובר בהסכם ממון שלא אושר כחוק היה נ/2 הסכם תקף לכל דבר וענין.

(ג)        הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם הם סעיפים 7 (א) ו- 7 (1).

בסעיף 7 (א) נאמר: "האשה תקבל את הבית ברח' פדויי השבי 6 חולון הידוע כחלקה 897 בגוש 6020".

בסעיף 7 (1) נאמר: "כל המניות של הצדדים או של אחד מהם יהיו שייכות לבעל".

(ד)        כפי שקבעתי בפסק הדין שבין הצדדים, שלענין קביעה זו הפך חלוט (ראה השאלה השישית שבמחלוקת), הבעל רוקן ללא ידיעת האשה את החברה "-------  בע"מ  (החברה היחידה שהיתה  99% בבעלות  האשה) (להלן החברה), עשאה כמצולה והעביר את כל הונה לחברה אחרת בבעלותו, חברת -----  בע"מ. הבעל מימש, איפוא, את החלק הארי של ההסכם מבחינת היקף ערך הרכוש. ההון שהעביר הבעל לבעלותו ירד לטמיון, לטענתו  בתמ"ש 12656/96 , והוא תבע מן האשה השתתפות בחובות.

(ה)       בנסיבות אלה, אין זה אפשרי להסב את הגלגל לאחור ולהעמיד את הצדדים במעמדם הרכושי כפי שהיה עובר לחתימת ההסכם, אפילו סברתי  שיש באפשרות זו משום פתרון. מעשיו אלה של הבעל  למימוש ההסכם בפועל, בכל הנוגע בתניה שלטובתו (סעיף 7 (1), הנ"ל), תוך שהוא מנופף בטענה שההסכם איננו תקף, וככל שמדובר בזכותה של האשה על פי ההסכם (סעיף 7 (א) הנ"ל), יש בהם התנהגות שלא בתום הלב, ברמה גבוהה ביותר.